הילד שלי נפטר לפני 6 שנים, כן, שמעון הקטן, הלך לישון בבוקר אצל המטפלת, ושכח לקום,

אולי אני צינית, אבל זה מה שקרה, הוא בעגלה, ישן לו טוב, ונרדם שנת נצח.

הטרגדיה הכואבת והעצובה הזאת הביאה אותי לחקור את נושא כוחות הנפש והתמודדות עם נסיונות,

התהליך שעברתי היה ארוך,קשה ומפרך!

 

הייתי יושבת באוטובוס, נסיעה בינעירונית, חשוך בפנים וגם בלב

דאגתי מראש לשבת בפנים, ע"י החלון, התפללתי בשקט שלא אפגוש מכרה,

לא בא לי לחייך,

עיני ירדה מים, כמות הדמעות שירדו לי יכלו למלא את הכינרת יחד עם סכר דגניה...

אבל, געגוע ומצוקה,

נפש מבהלה.

 

היום אני פוגשת נשים אחרות הנמצאות במצוקה

ורגשות קשים וסוחטים עצובים ויורדים נבכי נפש,

שבאות לאחר אובדן,

יש כאלה שמתמודדות עם זה, קמות, עצובות, מדשדשות, אבל בסוף ממשיכות בחיים,

ויש כאלה שנשארות שם,

נמצאות באבל ולא מוכנות לקום, לא מסכימות להסכים עם האבל,

ולא מוכנות להתנחם!!!

שאלה אותי בכאב אישה יקרה,שאיבדה את ילדה בן הארבע,

מה, אני לא נורמלית?

חשבתי שזה נורמלי שאיבדתי את טעם החיים,  לא רוצה שילך, שיבוא עכשיו, אני מתגעגעת.

אז מי הנורמלי האמיתי? אלה שלא מוכנות להיפרד ולאמר שלום?

ברור שזה ממש לא נורמלי!

 

המצב הנורמלי, הרגיל וה"רשמי" זה למות רק אחרי גיל 120 (מקסימום 95)

מי שנפטר מוקדם, זה לא נורמלי, לא רגיל, לא צפוי וממש לא רצוי.

 אם את מתמודדת עם אובדן,

אם מישהו שיקר לליבך והלך בטרם עת, ואת יושבת ומתאבלת,

לא מצליחה להתאושש,

אז את נורמלית, אבל זקוקה לעזרה.

 

אסור להישאר בבכי ניצחי, באובדן שמחת החיים,

חייבים למצוא את המשהו הזה שירים אותך וייתן לך כוח לחזור לחייך:))

ברור שאת נורמלית, זה כואב ועצוב, וזה הכי הגיוני לבכות ולהצטער

אבל

מה מעבר? מה אח"כ?

מה עם שאר הסובבים אותך?

מה עם עוד תחומי החיים שלך?

העבודה?

התחביבים?

אל תחכי לזמן שיעבור, לפעמים הוא בלתי הפיך

תעזרי לעצמך לצאת משם.

 

איתך בהתמודדות יקרה!!!

באהבה, אסתי.

 

 

בתמונה למטה- זה שמעון שלנו ז"ל